איכה

היום ט' באב שמציין את חורבן שני בית המקדש בירושלים ולא ניתן לעבור על יום זה בשתיקה בלי לכתוב עליו כמה מילים.

לפי המסורת קרו בט' באב עוד 5 אירועים היסטוריים נוספים המתקשרים לחורבן והרס: זה היום בו היה חטא המרגלים ונגזר על בני ישראל 40 שנה לנדוד במדבר, נחרבה העיר בית"ר במרד בר כוכבא אירוע שמציין את סוף המרד והרג מסיבי של יהודים על ידי הרומאים (בטבח שהוא שני בגודלו לאחר השואה), באותו היום כשנה לאחר חורבן העיר ביתר הרומאים חרשו את הר הבית, באותו יום בשנת 1290 גורשו יהודי אנגלייה ובט' באב 1492 גורשו יהודי ספרד אירוע טראומתי עד היום. בעת האחרונה קרו שני אירועים בתשעה באב: בערב ט' באב 1942 החל גירוש יהודי ורשה לטרבלינקה גירוש שהסתיים ביום הכיפורים, וביום זה החל פינוי היישובים מגוש קטיף וצפון השומרון.

בט' באב נוהגים לקרוא בערב בבתי הכנסת את מגילת איכה, המיוחסת לנביא ירמיהו- נביא הזעם והחורבן.

מצורפים כאן שני קריאות זאת האשכנזית וזו הספרדית בשני נוסחים (שימו לב כי הקריאה הספרדית השניה מזכיר במעט את קול המואזין)

ברצוני לעסוק בפוסט זה בביטוי "איכה" בפיוט בספרות ובמוסיקה אבל לפני כן סקירה קצרה על מגילת איכה בתנ"ך.

איכה במסורת:

מגילת איכה פותחת בביטוי " איכה ישבה בדד" מסקירה של הקונקורדנציה הביטוי איכה מופיע בשבעה עשר מקומות בתנ"ך. ניתן לחלק את המופעים הללו לשני הפירושים המובאים במילון אבן שושן שהמשותף לשני הפירושים היא האוריינטציה השלילית ושל מצב ביניים של פורענות ושל חורבן אישי ולאומי :

1. איך? כיצד? בתנ"ך זוהי המשמעות העיקרית וכאן לדוגמא ניתן למצוא את המופעים של מגילת איכה ולהוסיף לה את המשמעות של איך ה'.

2. איפה? היכן? ובמובן הזה ניתן להוסיף את המשמעות של איפה אתה, איכה. ככה לדוגמא בבראשית ג' ט' "ויאמר לו איכה" לאדם הראשון לפני גירושו מגן העדן. במהלך הזמן נעלמת המשמעות הזו של איכה כמעט לגמרי.

הביטוי איכה פותח את שלושה מחמשת הפרקים של המגילה (א, ב, ד) ובכל הפרקים הללו נוצרת תמונה של חורבן העיר, הסובלת תחת הרעב והמלחמה, ושל האסון הלאומי בקינה על העיר הריקה, העם הגולה מארצו, בית המקדש החרב, ההנהגה הרוחנית והפוליטית שנפוצה לכל רוח ולעג והשמחה לאיד של האויב ואומות העולם. כל זה על ידי שימוש בדרך של השוואה בין ימי תפארתה של העיר עם ימי חורבנה.

שני פרקים: פרק ג' ופרק ה' אינם פותחים בביטוי איכה והם שונים באוריינטציה שלהם האחד הוא ההשפעה האישית (בזו הכללית כמובן) של החורבן על המחבר ושאלה איך האל עולל זאת בפרק ג' ובפרק ה' כתפילה ופנייה אל ה' ובקשת גאולה ותשובה ונחמה. מעניין פה הפסוק "בנפשנו נביא לחמינו" שמוזכר גם בניגון "ונתנה תוקף" שאומרים אותו ביום הכיפורים.

מגילת איכה בפיוטי ספרד:

בתחילת ימי הביניים התחיל להתגבש מנהג של אמירת קינות בבוקר תשעה באב ומאוחר יותר אפילו בליל תשעה באב לאחר קריאת מגילת איכה והן חוברו בזיקה לשונית, הספרותית (בעיקר שימו בסדר אותיות הא' ב') ורעיונית אליה כמו בשימוש בביטוי איכה אבל הפעם בפירוש הראשון של המילון של איך או כיצד זה קרה לנו. מחבר רוב הקינות שהיום נאמרות משויכות לר' אלעזר הקליר פייטן בן המאה ה-8, שכתב את "ויקונן ירמיהו על יאשיהו", "איכה אצת באפך", "אֵיכָה תִּפְאַרְתִּי מֵרַאֲשׁוֹתַי", "איכה אשפתו פתוח כקבר" ו"איכה חבצלת השרון" כולן על בסיס הפרק הראשון של מגילת איכה ונאמרות ברוב הקהילות לאחר קריאת מגילת איכה ניתן לשמוע את הפיוט "איכה ישבה חבצלת השרון" כאן "באתר הפיוט והתפילה".

מעניין כאן השימוש בביטוי "חבצלת השרון" כדימוי לעם ישראל מתוך הפסוק "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" (שיר השירים ב', א'). חבצלת היא פרח שפורח דווקא שכל הצמחייה נובלת בין יולי ואוקטובר והפירוש הדתי המקובל מעיד על בני ישראל היושבים חבויים בין האומות בגלות אך פורחים בדברי תורה. יש פה סוג של הרמז לנבואת הנחמה "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר, וְצִיָּה; וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח, כַּחֲבַצָּלֶת.  פרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן–כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן-לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן; הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד-יְהוָה, הֲדַר אֱלֹהֵינוּ" (ישעיה לה, א-ב) . לא פלא כי משוררי התחייה לקחו מוטיב זה והשתמשו בו לתאר את בדידותם של היהודים בגולה ואת השאיפות הלאומיים של היהודים.

רוב הפיוטים שנכתבו לאחר ר' אלעזר הקליר היו פיוטים שנכתבו רובם אם לא כולם על נסיבות החיים של היהודים, גם בשירת החול וגם בשירת הקודש. בפיוטים שהיה בהם תחושת חורבן היו על רקע הפרעות של ימי הביניים (פרעות תתנ"ו בעקבות מסעי הצלב) וראשית העת החדשה (פרעות ת"ח-ת"ת של חמלינצקי באוקראינה) אך אין בהם שימוש באיכה ובפסוקיה. רק במאה ה-19 בעיקר לקראת סוף התקופה יש שינוי במגמה בעיקר אצל סופרי ומשוררי התחייה.

איכה בספרות ובשירה המודרנית:

ספרות העת החדשה' בעיקר זו של ראשית המאה ה- 19, נוטה לתאר את העולם של העיירות והערים היהודיות של מערב אירופה. חלק מהסופרים מתארים את הווי החיים הזה בלשון של נוסטלגיה וחלק בלשון לעג. מנדלי מוכר ספרים (1835-1917) היה אחד מהללו. בסיפור נשרפים הוא מתאר הווי של העיירה קבציאל לאחר שנשרפה בגלל רשלנות. הכל בה נספר למניין השריפה (כמו הספירה של היהודים למניין החורבן) והכל מתואר כביקורת על ההווי החיים של עוני, תנאי סניטציה ותעבורה קשים ועל סדרי העולם במילים קשות. דווקא ילד קטן שנרדם בחיקו של המחבר מעמל החיים והעוני מעורר בו רוך ואמפתיה אז הוא עובר שינוי ודווקא בוחר לתאר זאת דרך ציטוט ממגילת איכה הקשה. הוא מעיד שכאשר הוא הביט בפניו של הילד אז "ונשתפכה עלי נפשי" שזהו פסוק קשה ממגילת איכה ב' י"א-י"ב "כלו בדמעות עיני חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה לאמותם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחובות עיר בהשתפך נפשם אל חיק אמותיהם".   

דווקא בשירה המודרנית כמעט ואין אזכור לאיכה זוהי שירה שאומנם עוסקת בחורבן ובציפייה לגאולה אך היא, כאמור, בעיקר מזכירה את מוטיב השושנה משיר השירים, ושמוזכרת גם בשירתו של הקליר, היושבת ומחכה כפופה לגאולתה בלא מוטיבים "איכתיים" מובהקים. על המוטיב הזה לדוגמא בשירתו של אליקים צונזר ניתן לקרוא בשתי הרשימות הללו בבלוג "עונג שבת" כאן וכאן.

דווקא המשוררים שכותבים עם מוטיבים מובהקים וחזקים של איכה או קינה בשירה המודרנית הם משוררים היושבים בציון, חזו ב"תקומת העם והארץ" ואפילו זכו להיות אזרחי מדינת ישראל. שני המשוררים הללו, שאף לוקחים על עצמם את התפקיד של ירמיהו המודרני- כנביאי זעם, הם: אסתר ראב ואורי צבי גרינברג.

אסתר ראב (1884-1981) נחשבה כמשוררת הצברית הראשונה ולפיכך תמונות מנוף הארץ משתקפות משירתה. היא כתבה רבות על אפלוליות החיים המודרניים ועל השתלטותם על החיים אך רק בשיר אחת היא משתמשת במפורש בביטוי של "איכה" וזה בשיר "תל אביב" שנכתב בשנות ה-20 ויש בו מוטיב נבואי על תל אביב ההולכת ונבנית על חשבון הטבע.

תל אביב,

" איכה אבך ודמעה אין

הלך וטפף ברגלי מרי

על חול אדמתך –את.

לא גרן ולא זית,

ערוגות קלוקלות

תסחטי כאן

ואבני מלט

על חזך הרזה

ערביך עוד יזלפו מה

מיץ כוכבים או לחלוחית ים

אדבק עם ערב אל שולי גבעותיך

כחלפה צחיחה מיבבת"

(שירי אסתר ראב, , עמ' 15)

השיר שכמו שנאמר נכתב כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20 תל אביב מתוארת ככרך מודרני שמשתלט על ההווה ומחסל את העבר (מוטיב הקינה על הארץ הפשוטה) והוא ככרך מזויף מקום תורפה וקלונה של הארץ ולכן יש בו קינה על הנוף הבראשיתי של הארץ שאבד ומתכסה כולו בבטון ואספלט, על האוטנטיות שהולכת ואובדת, תחושות של ניכור בין האדם והנוף ואפרוריות של מלט ועקרות האדמה . יש פה תחושה אפוקליפטית משהו ולכן הוא גם מתחיל ב"איכה" עם כל המשמעות הדתית והלאומית שבו (חורבן הארץ ושיממון האדמה) . כמו שנאמר יש כאן גם מוטיב נבואי. הניכור בין האדם לאדמה מקביל גם לניכור שבין היהודי לבין האדמה לאחר אובדן הארץ בעקבות החורבן.  ההדבקות בארץ "אדבק עם ערב אל שולי גבעותיך" מהדהדת ומזכירה גם את שבועת הגולים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי".     

אורי צבי גרינברג (אצ"ג 1896-1981), נולד במשפחה חסידית ובשירתו ניכרת זיקתו לעולם היהודי ובפרט לעולם התנ"ך. אצ"ג מצטייר בשירה העברית כנביא זעם ופרענות , תוכחה, יגון וכמשורר של קינות מודרניות לאומיות ואישיות ממש כמו ירמיהו בשעתו. בקינות, שלו, שבאות בצורה של מסכתות, הוא עושה שימוש חופשי בשלוש מחמש המגילות: קהלת, איוב ואיכה. למרות שעיקר ההשפעה על אצ"ג באה מקהלת יש בחלק גדול משיריו תשתית מובהקת של איכה: מנהימות העיבור ("צנח אחי הגבר שראה עני בחייו") באימה גדולה וירח ("איכה בא אסון", "איכה תלך יומם שרופה") מסוד המנוצחים ("איכה זה נרד לגי עם החמה) הם רק דוגמאות מעטות לכך. בכל המקרים האוירה היא שחורה ומבשרת רעות, הנימה היא נימת אסון אם לנוכח השואה וחורבן אירופה ועם לנוכח מלחמת יום הכיפורים "וחורבן הבית השלישי". בחלק גדול מהשירים הביטוי איכה מתקצר לאיך אבל הנימה הקשה נשארת.  

מגילת איכה במוסיקה:

ואיך אפשר לסיים בלי להתייחס למגילת איכה במוסיקה היהודית הן זו הקלאסית והן זו העברית.

הראשון לאתייחס לו הוא לאונרד ברנשטיין (1918-1990), המוכר לרובינו מ"סיפור הפרברים", שנולד בלורנס מסצ'וסטס שבארצות הברית למשפחה אורתודוקסית, היה מלחין יהודי והשתמש רבות בדמויים מוסיקליים מן המקרא, קריאת התורה ומן התפילה. לעניינו היצירה המזוהה עם מגילת איכה היא הסימפוניה הראשונה שלו בשם "ירמיהו" שנכתבה בשנת 1942 ובוצעה לראשונה בשנת 1944. היצירה כתובה בצורת קינה והיא מספרת את תולדותיו של הנביא. בפרק ה-3 של היצירה ברנשטיין מתייחס למסורת כי ירמיהו כתב את מגילת איכה ומקדיש את הפרק למגילה. בפרק עצמו הזמרת שרה פסוקים רבים מאיכה בעברית. למטה תוכלו לשמוע את היצירה הפרק המדובר מתחיל בדקה 14 וחדי האוזן שביניכם יוכלו לשים לב לדמיון בין השיר לבין הקריאה של מגילת איכה שצירפתי למעלה.

ונסיים עם נעמי שמר ונחמה קטנה.

נעמי שמר (1930-2004) הייתה משוררת ופזמונאית מוכרת לכולנו. למרות שהיא לא באה מבית דתי או מסורתי ברבים משיריה יש זיקה ושימוש רב במוטיבים תנ"כיים ומסורתיים (מי שמעוניין להרחיב מוזמן לעיין בספר "מדרש נעמי"). בשיר המזוהה ביותר עם ירושלים בפזמוניה והמוכר לכולם, "ירושלים של זהב", יש שימוש רב במגילת איכה אם בציטוט ישיר כמו "איכה יבשו בורות המים" או עקיף " אשר בדד יושבת" ואפילו ציטוטים מירמיהו מחבר המגילה או מתהילים זו של שירת הגולים " אם אשכחך ירושלים".

אך בשיר יש יותר מציטוטים מהמגילה. מוטיב השיממון של העיר היושבת ריקה מיהודייה בשיר מקביל ומזכיר את התמונה המצטיירת במגילת איכה של העיר הריקה מהיהודים לאחר החורבן וכמובן נימת הקינה בשני המקומות.

אבל כמו שנעמי שמר מקוננת על העיר החרבה כך היא נביאת נחמה. בבית האחרון של השיר שנוסף לאחר מלחמת ששת הימים ירושלים שלמה שוב "חזרנו אל בורות המים" וכו' אך גם "שופר קורא בהר הבית". יש בביטוי הזה גם את התיאור פיזי של חיילי צה"ל בכותל והרב גורן שתוקע בשופר אך אי אפשר לנתק אותו מהמוטיב החוזר בנבואות הנחמה של ישעיהו על הגאולה "והיה ביום ההוא יתקע ובשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים" (כ"ז, י"ג).

"ובימים האלו הקשים" לו יהי שמטיב זה ,המקשר אתנו לנבואות הנחמה והגאולה של ירמיהו וישעיהו ינחם אותנו ונאמר:

"נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם דברו על לב ירושלים וקרא אליה כי מלאה צבאה כי נרצע עוונה" (ישעיהו מ', א').

קרן