Blog Feed

במהלך השבוע האחרון אנחנו חוגגים את חג החנוכה בהדלקת נרות, בשירה ובאכילת סופגניות ולביבות (וכל המרבה הרי זה משובח). ברשותכם בפוסט זה אני רוצה להעלות מספר שאלות על מהות החג. אך לפני כן, ולמרות שאין זה פוסט מוסיקלי, אני אתחיל בשיר:

נתחיל בשאלה בסיסית למה חוגגים את החג?

יש שתי תשובות לשאלה זו:

א. הסיבה הראשונה מובאת בספרי המכבים וגם בברכת "על הניסים" שנוספת בתפילת שמונה עשרה בתפילה ובברכת המזון:

"וישכימו בבוקר החמישה ועשרים בחודש התשיעי … ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה.. ויקבעות יהודה ואחיו וכל עדת ישראל כי יחוגו ימי חנוכת המזבח בזמניהם מדי שנה בשנה ימים שמונה מן החמישה ועשרים בחודש כסליו בשמחה ובששון" (ספר המכבים א', פרק ד' פסוקים 52-59)

"… ביום ההוא היה גם טיהור ההיכל, ביום עשרים וחמישה בחודש ההוא הוא כסליו ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של חג הסוכות בזכרם שלפני זמן קצר הם עשו את חג הסוכות שהם רועים במערות כדרך החיות. לכן בהחזיקם מטות וענפים רעננים וגם כפות תמרים הם העלו מזמורים למי שהצליח את דרכם לטיהור מקומו והם קבעו בצו משותף ובהחלטה לכל עם היהודים לחגוג את הימים האלה שנה בשנה" (ספר המכבים ב', פרק י, פסוקים ה-ח)

ואכן מבחינה לשונית כל פעם שמוזכר השורש ח.נ.ך או הביטוי לחנוך הוא מתקשר תמיד בחנוכת מבנה אם זה המשכן בספר במדבר, ואם זה בית המקדש של שלמה בדברי הימים ב' ז,ט' ובנחמיה י"ב כז מדובר על חנוכת שערי ירושלים.

במאמר מוסגר, מעניין כאן הקשר בין חג החנוכה לחג הסוכות: שניהם בני שמונה ימים, בשניהם לפי המקור נטלו ארבעה מינים (לפחות בחג הראשון אחרי הניצחון) ואם נוסיף לזה שהנוהג להדליק נרות בא מהנוהג להדליק מנורות בשמחת בית השואבה ביום האחרון של חג הסוכות תהיה ההשוואה שלימה. על זה נוסיף עוד עניין חלקינו מכירים את המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל על איך מדליקים נרות חנוכה? בית שמאי אומרים ביום הראשון מדליקים שמונה נרות ואז כל יום מורידים נר ואילו בית הלל אומרים שביום הראשון מדליקים נר אחד ובכל יום מוסיפים נר והמניע שלהם הוא במשפט הידוע "מעלים בקודש ולא מורידים". אך לענייננו מעניינת הסיבה אותה מציינים בית שמאי. הטעם שלהם להדלקה הולכת ויורדת היא התבנית של הקרבת הקורבנות בסוכות בבית המקדש שהיו פוחתים והולכים כל יום (בסך הכל 70 פרים לפי מס' אומות העולם).

ההסבר הזה אומץ על ידי התנועה הציונית כדי להדגיש את הניצחון של המכבים (שאגב לא מוזכר בסיבות המקוריות לחג) ואת הסיבה השנייה בה נציין מיד זנחו בשאת נפש (כאן נזכיר לשם המחשה את שירו של אהרון זאב "אנו נושאים לפידים" ובשורה המפורסמת מתוכו "נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו"). אירוני כי דווקא מנהגי החג שרוב הישראלים שומרים הוא דווקא בגלל הסיבה השנייה ה"דתית". ונעבור אליה.

ב. הסיבה השנייה מובאת בגמרא במסכת שבת כ"א, עמוד ב':

"שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כך השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום- בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

הסיבה היא, נס פך השמן שהתרחש במקדש וממנו באים כל הלכות החג וכל מנהגיו כולל הדלקת נרות ואכילת מאכלי שמן. ובעצם כל הרבנים הגדולים לאורך הדורות לא מתייחסים כלל לנס הניצחון או לחנוכת המקדש אלא לנס הזה והמצווה היא לפרסם את הנס הזה.

מעיון בשתי התשובות שציינתי למעלה עולה תהייה אחת והיא (אם שנשתמש בביטוי האיידישאי) : נו שויין (נו טוב). בסדר חוגגים את חנוכה לשם חנוכת המקדש אחרי הניצחון הגדול על היוונים אבל במקורותינו יש ניצחונות גדולים יותר וכבירים יותר: כיבוש ארץ ישראל על ידי משה ואחר כך על ידי יהושע חלקם אפילו בניסים גדולים, דוד מנצח את אויביו ומגדיל את הממלכה הישראלית ונזכיר גם את הניצחון של חזקיהו על אשור בשערי ירושלים ועוד. לעניין חנוכת המקדש על ידי המכבים ישנם חנוכות גדולות יותר כגון חנוכת המשכן על ידי משה וכן חנוכת בית המקדש על ידי שלמה ואף אחד מהם לא נקבע כחג לדורות.

הסיבה השנייה, כנגד נס פך השמן, לגמרי תמוהה הרי יש לנו ניסים גדולים יותר וכבירים יותר. די אם נזכיר כאן את נס קריעת ים סוף שעליו נאמר "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (במעשה מרכבה), נס מלחמתו של יהושע במלכים שהוזכר למעלה לווה בנס עצום: "שמש בגבעון דום וירח בארץ איילון" האל עצר ליהושע את השמש ממהלכה (שינוי מעשה הבריאה) כדי שהוא יוכל לסיים את המלחמה. למה במקרים הללו לא נקבע חג מיוחד לדורות ומה המיוחד בחנוכה שהוא כן נקבע לדורות?

לחידוד השאלה הרב גרוזמן בספר "על המועדים" (ע"מ 95) מציין כי החשמונאים עצמם לא קבעו לחגוג לדורות את הניצחון וחנוכת המקדש. כלומר החשמונאים עצמם לא ראו ערך לקבוע חג על הניצחון היו זה חכמים שקבעוהו לדורות וגם אז לא קבעו אותו על שום הניצחון אלא על נס פך השמן. אבל מדוע? ואם נשתמש בלשונו של הרב עדין שטיינזלץ "אך מה פשרה של המלחמה שהיתה בימים ההם, ומה טיבו של הניצחון שהיה, אשר עליהם צריכים אנו לחגוג בזמן הזה?" (חיי שנה, ירושלים תשס"ח, ע' 121).   

אני מודה, במהלך הימים האחרונים חיפשתי תשובה לשאלה הזו בספרים ובמאמרים ממקורות דתיים ושאינם דתיים ולא מצאתי תשובה לשאלה. למרבה ההפתעה אף אחד לא עסק בשאלה. היחידי שהתייחס לשאלה ואף ניסה לתת עליו תשובה היה הרב נתן צולמן, מחבר הספר "הגות והשקפה ביהדות", במאמר בשם "נס חנוכה קרה לפני למעלה מ-2000 שנה האם הוא רלוונטי גם היום?" מיום י"ז בכסליו תשס"ה.

כמו בכל דבר, הוא טוען ובצדק, צריך ללכת למקורות. כל החגים היהודיים יש להם סיבה מיוחדת שרלוונטית לדורות רבים ואותה חוגגים. ראש השנה מטרתו העיקרית היא המלכת האל על העולם ועלינו וכיוון שהצהרה זו היא תמידית אז כל שנה ושנה, לפי המסורת, מאשררים אותה מחדש. יום כיפור הוא יום של חשבון נפש ובקשת סליחה ומחילת עוונות לא רק מהאל אלא גם מכל אדם ולפיכך ברור למה צריך לעשות חשבון נפש מדי שנה בשנה. סוכות הוא חג מיוחד בהקשר הזה מטרתו בקצרה היא הצהרת אמונה לא רק באל (שציווה על ישיבה בסוכה) אלא גם בפסק הדין שאנחנו לא יודעים עדיין מה יהיה. פסח הוא החג ה"לאומי" הראשון ובו חוגגים את יציאת מצרים גם כאן אם נשים לב יש פסח מצרים ופסח דורות הסיבה היא כי פסח הוא סוג של תבנית של גלות וגאולה: יציאת מצרים, אותה עלינו לספר מדי שנה בשנה, הוא תבנית לכל הגלויות ולכל הגאולות שתהינה. שבועות הוא חג מתן תורה ולפיכך כל שנה עלינו לקבל עלינו, לפי המסורת מדי שנה את התורה.

פורים וחנוכה הם שני חגים שונים מהחגים האחרים מהסיבה ששניהם חגים שאינם כתובים בתורה אלא הם גזירה של חכמים. אבל גם בחנוכה ופורים ישנו מימד של ראשוניות שאפשר ללמוד ממנה לדורות.

פורים הוא החג הפשוט יותר. זהו החג הראשון והיחיד שעיקר המעשה היה בגלות וזו הפעם הראשונה בה עם ישראל עומד בפני סכנת השמדה פיזית. רצו חכמים לומר שגם כשאתה בסכנה קיומית וגם אם נראה לך כי האל לא נמצא ולא משגיח, שכן שם האל לא מוזכר במגילה אפילו פעם אחת, ההיפך הוא הנכון (לכן אומרים חכמים כי כאשר במגילה אסתר קוראים "המלך" בלי ציון שם של המלך הכוונה היא לאל). האמונה הזו, כי גם כאשר אתה בצרה קיומית גדולה אתה צריך להאמין כי האל אתך, היא נצחית. לצערינו, במהלך מסלול החתחתים של העם היהודי היו לנו הרבה סכנות קיומיות ואולי יש בכך משום נחמה פורתא.

לגבי חנוכה העניין שונה. בחנוכה הניצחון הוא בארץ ישראל אך כאן צריך לרדת עמוק יותר לסיבות ההיסטוריות של החשמונאים לצאת למרד כדי להבין מדוע חוגגים אותו לדורות.

נכון לעם ישראל היו מרידות עוד קודם לדוג' מרד חזקיהו, אך הסיבות למרד היו שונות. המרידות הקודמות היו באמת כנגד עריצות השלטון או מרידה בשלטון הזר. אך הסיבה של החשמונאים לצאת למרד היא אחרת. בטוח אין זה מרד כנגד השלטון הזר ועצמאות מדינית, היהודים בארץ ישראל תחת שלטון זר כבר כמעט 400 שנה לפני המרד, אם תחת שלטון הפרסים ואם תחת שלטון יוון (ארץ ישראל נכבשה בשנת 332 על ידי אלכסנדר הגדול), כך ששחרור לאומי אינו הסיבה. די אם נזכיר כאן את המשפט המפורסם של יהודה המכבי שהיה "מי לה' אלי" ולא "מי לשחרור היהודים מעול יוון אלי".

וכאן המקום הראוי להזכיר את הסיפור הידוע לכולנו והוא סיפור גזירות אנטיוכוס (אם כתוצאה של מרד שקדם לחשמונאים ואם לא). אם נסתכל במהלך ההיסטוריה עד הגזירות הללו,  הגזירות הללו הם דבר מיוחד כיוון שבעולם הפאגני ובעיקר זה של יוון יש מקום לכל האלים, פלורליזם אלילי, ואף אחד לא התערב בחיים הפנימיים הדתיים של אף עם וכמובן לא בזה היהודי.

אנטיוכוס גזר גזירות מיוחדות כנגד הדת היהודית: אסר ללמוד וללמד תורה, אסר על ברית מילה ועוד גזירות על הדת היהודית. זו הפעם הראשונה שהעולם בכלל ועם ישראל בפרט נתקל בגזירות כאלו. בעצם זו היא גזירת השמד הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל, כנגד האמונה היהודית, כנגד הזהות היהודית וכנגד התורה שהם דברים נצחים (לצערינו זו לא תהיה גם היחידה). בבסיס המרד עמדה התנגשות בין שתי תרבויות שאחת מבקשת לחרב את השנייה. וגם כאן, כמו בפורים, רצו חכמים להגיד לנו כיצד להתנהג בכך שאמרו שזה מסוג הדברים שעליהם יהרג ועל יעבור. כאן צריך לעמוד על שלך ולהילחם על הזהות שלך. בבחינת "מי לה' אלי" כקריאתו של יהודה.

בעניין זה, אם נשים לב לכך שאנחנו לא חוגגים את הניצחון אלא את יום חנוכת המקדש לאחר טיהורו. כאשר הקדושה שבה לעם ולמקדש שזה הניצחון האמיתי.

"מצעד" הנשיאים המפואר (שהוזכר למעלה) בחנוכת המשכן הוא זמני וכך גם חנוכת המקדש. הניסים שהוזכרו אף הם זמניים ו"טובים" לשעתם. לעומתם נס כד השמן הוא סמלי הוא מציין משהו עמוק ונצחי. השמן, שאינו מתערבב באף משקה, נועד להדליק את מנורה שבעת הקנים שמסמלת את הרוח החיובית והקדושה שבעם שזה המצב אידיאלי. השאיפה שכל יהודי אמור לשאוף אליה. וזוהי שאיפה לדורות, עדות וסמל לכל דור ודור. ולכן חנוכה נקבע לדורות.

נסיים במילתא דבדיחותא או מדוייק יותר בשירתא דבדיחותא. לכבוד החג ולכבוד יציאתו של הסרט האחרון בסדרת "מלחמת הכוכבים" מצאתי את הקליפ הבא. לחבורה קוראים  Six13Sings:

בפוסט הזה אני רוצה לחזור לילדות שלנו ובעיקר לשירי הילדות שלנו ואיך הם משוחחים עם שירים אחרים בעיקר כאלו שלא היו במקורם שירי ילדים דווקא. השיר הכי ידוע לכל ילד שגדל בארץ הוא השיר "חמש שנים על מיכאל" כאן בביצוע של יפה ירקוני (אני יודעת על הביצוע של אריק אינשטיין אך זה של יפה ירקוני יפה יותר לטעמי):

נתחיל בקצרה בהיסטוריה של מילות השיר והלחן, חובתי לציין כי עיקר החלק הזה מגיע מתוך מאמרו של אליהו הכהן שפורסם בבלוג הספרייה הלאומית מתאריך ה-30.8.2017 מי שמעוניין לקרוא את כל הסיפור בפירוט מוזמן לקרוא אותו שם .

סיפורן של מילות השיר מתחיל כנראה באירוע זריקת האבנים הראשון המתועדת לנו אותו חווה איש העלייה השנייה מרחביה, השומר מרדכי יגאל, בשנת 1911. סיפור המעשה תועד בשיר של אהרון ראובני בעל שמונה בתים אותו מביא אליהו כמעט במלואו. תבנית השיר וגם הלחן שלו הגיעו משיר ביידיש בשם "וויגליד" מאת יוס'ל גויכברג, והיא המנגינה המוכרת לנו כ"חמש שנים על מיכאל".

לעניין הלחן לכאורה, ניתן היה לראות בשיר הערש ביידיש את המקור ללחן השיר. אך אליהו הכהן מציין כי הלחן של השיר ביידיש שאל למעשה את לחנו מלחן שקדם לו של שיר רוסי בשם "תפילה", שחיבר המשורר מיכאיל לרמונטוב בשנת 1837. הנה השיר בתרגום מרוסית של המשורר דוד שמעוני:

תְּפִלָּה

בִּשְׁעַת חַיִּים מָרָה, קָשָׁה,

עֵת בִּי הַלֵּב יִדְוֶה,

תְּפִלָּה טְמִירָה אָז אֶלְחֲשָׁה,

אָז אֶלְחֲשָׁה עַל פֶּה.

בְּצֵרוּפֵי נִיבִים חַיִּים

צָפוּן מַרְפֵּא נֶעְלָם,

וִיפִי קְדֻשָּה, יְפִי פְלָאִים

נוֹשֵׁם בְּצִלְצוּלָם.

יִגַּל מַשָּׂא מִלֵּב נִדְכֶּה

וְהַסָּפֵק יֶאֱזַל.

וְשׁוּב אַאֲמִין וְשׁוּב אֶבְכֶּה

וְקַל כָּל כָּךְ, מַה קַּל.

שירו של לרמונטוב תורגם לשפות רבות, ביניהן הונגרית, ועל פי עדות של פנחס הררי-שפיץ, אותה מביא אליהו הכהן, יליד הונגריה, נהגו נוצרים בהונגריה לשיר את שירו של לרמונטוב בלחן זה בבית קברות, לנוכח מצבות יקיריהם.

בהמשך דרכם של המילים והלחן להפוך לשיר הילדים המוכר לנו ישנם עוד כמה תחנות לדוגמא משה דפנא שהצטרף למתעדי עלילותיו של השומר יגאל במרחביה חיבר לילדי העמק שיר בשם "עם שחר עורה ילד חן". גם הוא כמו ראובני הושפע משירו של גויכברג ביידיש, אך בעוד שירו של ראובני היה שיר ערש, דפנא חיבר דווקא שיר השכמה. תוך שהוא מקצר את השיר המקורי רק לארבעה בתים ומשנה קצת מתוכונו אך משאיר את הלחן המוכר.

השיר הזה לאט לאט מתקבל בארץ אך גם גירסא זאת משתנה כאשר יצחק קצנלסון מחבר שיר ילדים חדש בשם "עם שמש" :

עִם שֶׁמֶשׁ קוּמָה יֶלֶד חֵן,

וְאֶל הַמִּזְרָח פְּנֵה.

הַשֶּׁמֶש עוֹלֶה צַח וַזָךְ,

כָּמוֹהוּ בְּנִי הֱיֵה!

זה היה גלגול נוסף של הלחן הרוסי-יידישאי שהותאם למילים עבריות.

רק כעבור שנים אחדות, חיבר המשורר יצחק קצנלסון בלודז' את השיר "חמש שנים" וקרא לו בשם "הפרידה".

הנוסח המקורי של השיר אינן זהות לאלה המושרות כיום, שכן כשהשיר פורסם לראשונה, לא הותאמה לו עדיין מנגינה כלשהי. אנגל היה הראשון לחבר לו מנגינה אך זו לא נקלטה.

על פי גרסתו של לוין קיפניס, מי שנטל על עצמו לעדכן את נוסח השיר היה שוב המשורר משה דפנא.  דפנא פישט את הניסוח, נמנע מעברית מסורבלת שהייתה עלולה להקשות על הילדים, והעמיד במקומה לשון שוטפת וקליטה. הוא התאים לשיר את הלחן של שירו שלו "עם שחר עורה ילד חן". וכך נולד השיר המוכר לנו כיום שאכן נקלט בגני הילדים.

אליהו הכהן מפרט במאמר בהרחבה את הסיפור של מילות השיר אך בעצם מקצר בסיפורו של הלחן וחותם את המסע בשיר אשכבה הונגרי. למיטב הבנתי סיפורו של הלחן מתחיל במקום אחר והוא עתיק יותר.

כדי להגיע למקורו של הלחן צריך להגדיל לרגע את הפוקוס שלנו ולצאת מפולין ואפילו לצאת מאירופה ולרכז את הזום חזרה על תורכיה של המאות ה-17-18 או יותר נכון על הקהילה היהודית של תורכיה. תורכיה של אותה תקופה היא מעצמה עולמית גדולה ומשגשגת המשתרעת על פני שלוש יבשות מצפון אפריקה בדרום דרך ארץ ישראל לבנון וסוריה ועד אירופה שבשנים בהם אנחנו דנים בהם מגיעה אפילו לשערי העיר וינה. המדינה משגשגת ואף הקהילה היהודית משגשגת גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה דתית.  

ספורו של הלחן של השיר מתחיל כאמור בתורכיה כלחן לפיוט בשם "עת שערי רצון" של ר' יהודה בן שמואל עבאס בן המאה ה-,12 שהיה פיוט מקובל על פני כל קהילות הספרדים והיו לו לחנים שונים.

הפיוט עצמו הוא פיוט העוסק בסיפור עקידת יצחק והוא מושר בראש השנה, לפני סדר התקיעות שבין שחרית למוסף. המחבר אורג בפיוט את שלל המדרשים השונים שנכתבו סביב סיפור העקידה, מדרשים שבאו למלא את השתיקה ואת הצמצום של סיפור מעשה העקידה בתורה. מדרשים רבים נכתבו על מחשבותיהם ותחושותיהם של גיבורי העקידה – אברהם, יצחק ושרה, והמשורר שוזר אותם בתוך הפיוט. כך למשל הוא נותן מקום מרכזי לשרה, שבסיפור העקידה שבתורה כלל לא מופיעה. הוא שוזר בשיר שיחה בין אברהם לשרה ושם בפי יצחק דברי פרידה אחרונים מאמו, בעת שהוא מבקש מאביו שייקח עמו את הנשאר מאפרו לשרה. גם בפזמון החוזר – עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ, מכניס המשורר גיבור נוסף למעשה העקידה – את המזבח, שכמו משמש עדות אילמת למעשה שהתרחש על ההר. מהשעה שבה מגיעים אברהם ויצחק להר המוריה, מתרבים תיאורי הצער וההתרגשות המתח גוברים עד לבתים האחרונים, שם גם מלאכי השמים בוכים ומבקשים רחמים מהקב"ה, ש"ברגע האחרון" מורה לאברהם לא להעלות את בנו לעולה. עבאס, שפתח את שירו בשַׁעֲרֵי רָצוֹן, חותם את השיר בשַׁעֲרֵי רַחֲמִים ובקריאה לקב"ה לגאול ולהושיע את עמו: וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ – משפט שקהל המתפללים חוזר ושר אותו אחרי החזן כאיש אחד, בעוצמת רגשות ובתחנונים.

לעיונכם מובאים כאן המילים המלאות של הפיוט מתוך מחזור לראש השנה של קהילות הספרדים :

לפיוט כאמור לחנים רבים אחד מהם הוא של קהילת יוצאי תורכיה והבלקן בעיקר מאזור יוון המובא לכם כאן. שמו לב ללחן ולמקצב של הפיוט:

מי שרוצה להקשיב ללחן המקורי עם כל הסלסולים יכול לשמוע אותו כאן. זו הגירסא ששמעתי ששרים בראש השנה בישיבת רמת גן לפני תקיעת שופר וככה היא מוכרת לי.

כנראה בראשית המאה ה-18 מגיע הלחן הזה למרוקו. הלחן שדומה מאוד ללחן המוכר לנו כחמש שנים על מיכאל מוכנס ללחן המקורי של קהילת יהודי מרוקו, החל מן המילים "צר לי לאם תבכה" ועד סוף הפיוט "ינון ואליה אני שולח" וההבטחה שהוא מביא לגאולה.

פיוט זה והלחן שלו מובאים לכם כאן החל מדקה 40:12-49:38 מתוך התוכנית "אגן הים התיכון" בהנחיית אבנר נעים מתאריך ה' בתשרי 4.11.19, מנגנים התזמורת האנדלוסית של אשדוד המנצחת סיוון אלבו בן חור והזמרים/פייטנים מני כהן ואמיל זריהן (צריך להעביר לדקה הנכונה):

שימו לב גם לגרסתם של הפייטנים אמיל זריהן מני כהן לגלגול הלחן של השיר "חמש שנים על מיכאל".

הלחן הזה אומץ במרוקו והוכנס גם בפיוט נוסף של ר' מסעוד ארוואח, שהיה מקובל בן ראשית המאה ה-18 ממכנס שבמרוקו, בשם "אם אזכור ימי קדם"  . פיוט זה במקורו הוא פיוט משירת הבקשות לשבת פרשת תולדות. וכך הם מילותיו:

אם אזכור ימי קדם / ר מסעוד ארוואח

אִם אֶזְכֹּר יְמֵי קֶדֶם אַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ
נֹפֶךְ סַפִּיר וָאֹדֶם מַזְהִיר עֵין מַבָּטוֹ
כָּל רוֹאֵיהֶם יַחְמְדֵם יְפִי עִיר מִקְלָטוֹ
יַחֲשֹׁק לֵב לְמַדְּדֵם וּצְלָלָיו יִנָּטוּ

חֹם תַּאֲוָתִי אוֹתָהּ עָרַגְתִּי
בְּצֵל קוֹרָתִי עִיר הַצְּבִי
יִבְנֶה דְבִירִי וּבֵית מְסִבִּי
אָשׁוּב לְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי

מְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה כֵּן אָשִׂישׂ עָלַיִךְ
סַקְּלִי הַמְּסִלָּה חֶרְפַּת נְעוּרַיִךְ
עַטְרוֹת זָהָב וְגֻלָּה יִהְיוּ קִשּׁוּטַיִךְ
וְגִילָה אַחַר גִּילָה עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ

דֹּמִּי לְצִיּוֹן נֹעַם אַפִּרְיוֹן
בְּסֵתֶר חֶבְיוֹן עִיר הַצְּבִי
יִבְנֶה דְבִירִי וּבֵית מְסִבִּי
אָשׁוּב לְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי

בפיוט זה באים לידי לביטוי כיסופיו של הפייטן אל בית המקדש, המתואר כאן בהדרו ותפארתו, תוך אזכור האבנים היקרות ששימשו בו, וקישוטי עטרות הזהב והגולה של המקדש.

בסוף הפזמון מופיע שיבוץ של דברי יעקב, תוך הפקעתם מהקשרם. יעקב מבקש לשוב לשלום מבריחתו מפני אחיו אל בית אביו יצחק, ואילו המשורר, המשמש כפה לעמו, מבקש לשוב לשלום אל המקדש, בית אביו שבשמים.

וכך הוא הלחן של הפיוט, שונה מעט, כפי שהושר עלי ידי חברי המיזם של קהילות שרות. הלחן המוכר כ"חמש שנים על מיכאל" מוכנס בתחילתו של הפיוט:

יכול להיות וכאן אני מסתמכת על עדותו של הפייטן מני כהן מהתוכנית "אגן הים התיכון" שהוצגה למעלה כי פיוט זה ולחנו זה הגיע לארץ בתחילת המאה ה-19 יחד עם עולים ממרוקו. אך אני בספק אם החלוצים בארץ הכירו אותו כמו שהוא טוען. דפנא הכיר את הגירסא ביידיש ויש כאן שתי התפתחויות שונות של השיר במקומות שונים.

מעניין לציין כי גם בגירסא האשכנזית וגם בגירסא תורכית-ספרדית-מרוקאית הלחן מתחיל את דרכו כלחן לשיר שאינו שיר ילדים האחד כלחן אשכבה והשני כלחן המלווה פיוט העוסק בעקידת יצחק.

אכן קורה כי במהלך ההיסטוריה של המוסיקה היהודית מנגינות שהולחנו במקום אחד עברו מקום והשתנו. המקרה המפורסם ביותר הוא של "התקווה", שלפי אסתרית בלצן התחיל הלחן בפיוט גשם ספרדי, עבר לאיטליה שם נאסף על ידי פלסטרינה המלחין היהודי, אומץ על ידי מוצרט, עבר לניגון עגלונים הונגרי-צועני, ומשם הפך להמנון הלאומי. היהודי נדד בכל העולם בצקלונו יחד עם הבגדים, ספר התפילות והתפילין נדדו גם תפילות חדשות (קבלת שבת לדוגמא שחוברה בארץ בצפת), פיוטים חדשים (כי אשמרה שבת שחוברה בתימן והגיע עד לאירופה) ומנגינות. לא מפתיע אם מנגינה שנוצרה בתורכיה תגיע גם לאירופה, תשתכנז ותהפוך לניגון עממי ולשיר ילדים, ובמקביל גם תגיע למגרב שם תכנס לפיוט העקדה המדובר. בסופו של דבר בשני המקרים כולם עושים עלייה ונפגשים כמו הח' ור' בשיר ישראלי.

קרן מטיאס

ברצוני לפתוח בבלוג הזה מדור חדש שכמו שראיתם בכותרת יעסוק בשירים המדברים בינם לבין עצמם. סוגי השיחות יכולים לעסוק בתרגומים, שירים שעוסקים באותו נושא ועוד ועוד.

לקראת ראש השנה וחגי תשרי אני רוצה לעסוק בשני שירים המדברים ביניהם בסוג מיוחד של שירה האחד מספר את סיפורו של השני.

השיר בו אני רוצה לעסוק הוא השיר שכתב יורם טהר לב והלחין בגאונות מתי כספי ושרה אותו לא אחרת מחוה אלברשטיין ושמו "בלדה על סוס עם כתם על המצח" אשר חובר בשנת 1973. הנה השיר המלא בביצוע של אלברשטיין ועם המילים של טהרלב:

השיר הוא אחד השירים היפים והבודדים בזמר העברי שעוסקים בעולם היהודי הישן בפולין  ובעולם החסידי.

השיר בעצם מספר את סיפורו של היהודי הנודד.  הוא מתחיל בהוראה שנותן הפריץ למושקה הסייס, לקנות לו סוס "עם כתם על המצח, וכתם על הגב ושערה של כסף זוהרת בזנב" ונותן 100 רובל לקניית הסוס. כבר בהתחלה כאשר אנחנו נכנסים לסיפור המעשה, בדברי הפריץ לסייס היהודי שלו, מושמעת ברקע מוזיקה יהודית שמנוגנת בכלי המזוהה איתה ביותר, הקלרינט.

מושקה הולך ליריד ושם רואה גוי עם סוס בדיוק כזה, המזמר להנאתו ניגון .כבר כאן מתחלפת המנגינה למעין וריציה של המנגינה ששר הגוי, במתכונת של התחלה של ניגון חסידי קלאסי מנגינה איטית שמתגלגלת והופכת למהירה יותר ויותר במשך השיר. מושקה מבקש מהגוי ללמד אותו את השיר, והוא דורש תשלום של 50 רובל, הניתן מיד. לאחר שמושקה לומד את השיר הוא נזכר בסוס ומבקש את מחיר הסוס. הגוי נוקב בסך של 100 רובל, ומושקה רוצה להוסיף את החמישים הנותרים, אך הגוי דוחה אותו ומסביר לו שהניגון לא חינם ומושקה מסתלק.

לאחר בדיקת היריד מוצא מושקה אדם אחר עם סוס בדיוק אותו דבר, המזמר ניגון הנשמע כהמשך הניגון הקודם (לחדי השמיעה שוב נוסף ברקע הקלרינט היהודי). גם כאן הלחן נשמע כמו המשפט השני האופייני לניגון חסידי "וריאציה" עולה של הראשון. מושקה שוב מבקש מהגוי ללמד אותו את השיר, והוא דורש תשלום של 50 רובל, שמושקה משלם. לאחר שמושקה לומד את השיר הוא נזכר בסוס ומבקש את מחיר הסוס. הגוי נוקב בסך של 100 רובל, ומושקה רוצה להוסיף את מגפיו, אך הגוי דוחה אותו ומסביר לו שהניגון לא חינם ומושקה חוזר לאחוזה. הפריץ חובט בו וזורק אותו ואת משפחתו החוצה. הם נודדים ותמיד זוכרים את השיר. אחרי כמה שנים הם מגיעים לעיר בה יושב רב מפורסם. הם מתקבלים אצלו במוצאי שבת והוא שואל אותם שאלות על מצבם, והם פולטים בטעות את הניגון. כל האנשים צוחקים, אך הרב דופק על השולחן ומשתיקם. לאחר מכן הוא אומר שזה הניגון אליו תמיד חיכו, והוא הניגון אשר יושר כשיבוא המשיח. ולסיום כולם שרים את הניגון המלא על שני חלקיו.

כמו שכבר כתבתי השיר מספר את סיפורו של היהודי הנודד אבל רבים רואים בשיר הזה את היפוך התפקידים בין היהודי לגוי. היהודי הוא שמייצג את העולם הישן בו היהודי הוא הסייס של הפריץ בשיטה הפאודלית הישנה של ימי הביניים, המנוצל והנתפס גם כמנצל. בעוד הגויים מייצגים את הקדמה של פולין והם שרים ניגון חדש, שירה חדשה. כאן גם בהיפוך מושלם הגויים מוצגים כסוחרים ממולחים מוכרים ניגון ב-50 רובל ולא מוכנים להתפשר ו"גונבים" את היהודי ואפשר להגיד שאפילו מנצלים אותו. האמת, לי דווקא נראה שמוישקה ניצל את הגויים ובתפקידו הרגיל של היהודי הסוחר הממולח קיבל תמורת 100 רובל (כ- 5.35 ₪ פחות ממחיר החנייה של החמור בתל אביב) את שיר הגאולה, המשיח והגאולה. הוא עשה עסק מצוין לא? כמאמר חסידי חב"ד "דידן נוצח" (מארמית : אנחנו ניצחנו).

—

עולם הניגונים החסידיים אינו זר לי, גדלתי לתוכו. בית הורי הוא בית דתי-לאומי וניגונים חסידיים שמעתי דרך אחיי שהגיעו לישיבות אומנם דתיות- לאומיות אבל בניחוח חסידי ולא פעם יצא שאחד מהם היה מגיע עם מנגינה חדשה וחוזר עליה עד ידענו אותן על-פה. דבר שעדיין קורה מדי פעם גם כיום. הניגון שאותו שרה חוה אלברשטיין בשיר נשמע לי בהתחלה ניגון המנסה לחקות את הניגון החסידי אך הוא המצאה מודרנית של מתי כספי מעין ניגון חילוני חסידי. עד שיום אחד הגיע אחי לשבת עם ניגון חדש ששמע והשיר הזה נשמע לי (באופן מוטעה אגב) מוכר. היה זה אולי הזיק הראשון שהצית את הנושא לפוסט הנוכחי.

ניגון השיר והניגון של אחי הובילו אותי למסע אחר הניגון אותו הלחין מתי כספי ומקורותיו.

ניגונים חסידיים רבים, כמו גם רבים מסיפורי החסידים, מקורם במוסיקה ובספרות העממית של מזרח אירופה. נזכיר כאן כדוגמא כי רבים מסיפוריו של רבי נחמן מזכירים סיפורי מעשיות מוכרים לכולנו כך לדוגמא בן המלך והאמה שהתחלפו מזכיר את בן המלך והעני (כאן בגרסת מרק טווין). נראה כי לפחות גרעין המעשיות דומה אך סיפורים אלו מקבלים לבוש חדש של רעיונות יהודיים ובעיקר חסידיים. כך לדוגמא הסיפור הנ"ל מתאר מציאות בו בן האמה (הנצרות) מחליפה את בן המלך האמיתי (היהודי) וכך השקר מתגלגל שנים רבות עד שהדבר מתגלה והעניין נפתר. כך גם במוסיקה החסידית.

כיוון שעולם החסידות והחסידים מקורו במזרח אירופה סביר כי הקרבה בניגונים רבה ברמה שמעידה על השראה והשפעה של הניגונים העממים הרוסיים והאוקראיניים על הניגון החסידי. מוטיבים רבים כמו נושא או שני נושאים לעיתים איטיים ולעיתים לא, אשר מנוגנים שוב ושוב כאשר בכל חזרה הנושא מנוגן מהר יותר או נוסף כלי אחר- סוג של וריאציה. בנוסף כמו במקור העממי גם הניגון החסידי מתפתח ומשתנה בכל ביצוע של השיר/ניגון וכן עוד מאפיינים מוסיקליים שלא אדון בהם כאן מפאת קוצר הידיעה והזמן. כך לדוגמא ניתן לראות זאת בקטע של נגינה של שיר עם רוסי/אוקראיני מתוך הסדרה "מלחמה ושלום", על פי הספר המפורסם של טולסטוי, משנת 2016 פרק 4  שימו לב לחזרתיות וכן למהירות המשתנה של השירה והנגינה :

וכאן ניתן לראות את ההשפעה על החסידות מתוך ניגון לחסידי ה"צמח צדק", האדמו"ר השלישי של חב"ד מנחם מנדל שניאורסון 1789-1866 (שאגב מקורו נעלם, מעיין עממי יהודי), הניגון אשר הצית את הרעיון לפוסט (הועלה מתוך הדיסק "ניגוני חב"ד" מס' 2 שהוציא אלאור ולנר תש"ס) בגירסה המקורית והאיטית:

כאן הוא מבוצע בגירסא מהירה יותר, לאחר שעבר עיבוד חדש ויצא בשנת 2010, על ידי הזמר החסידי אברהם פריד בהופעה כנראה משנת 2012:

מילות השיר של טהרלב וכן הלחן הגאוני (לטעמי) של כספי מתארים, אם כן, במדויק כמעט את המעבר של השיר העממי הרוסי/אוקראיני לניגון חסידי. ראוי לציין כאן, כמו שמציין רפי בן משה (מתוך הספר "לבוש ותוך: המוסיקה בחוויית היהדות", בר אילן 2012, ע"מ 219-241), כי כל המטרה של החסידות הוא להגיע לדבקות בבורא בעבודת ה' בכל החושים של האדם. במאמר זה , למי שמעוניין, ניתן לראות את ההקבלה שבין השיר העם לבין הניגון החסידי (ע"מ 230-232) באופן מלא. השימוש בניגון בחסידות הוא רק אמצעי להשגת המטרה הזו לכן אין שום מניעה להשתמש בניגונים/שירים (וגם סיפורים) עממים מקומיים.

בנוסף עולה כאן עוד יסוד חשוב בחסידות (שמקורו בקבלה) והוא "העלאת ניצוצות", כלומר גילוי והפיכת דברים ארציים "מלוכלכים" מאומות העולם, מירוקם וזיקוקם להגעה לאמת האלוהית ושימוש בהם להגיעה לדבקות, תהליך אותו יכול לבצע רק הצדיק. לתהליך זה יש עדות בשיר רק ה"רב המפורסם", האדמו"ר, מגלה את הניגון ומזהה אותו כניצוץ חשוב עד כדי כך "שאותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד", בזמן הגאולה.

אם כן נשאר לשאול שאלה אחת אחרונה: על סמך ההנחה כי חברי הקיבוצים בכלל וקיבוצי "השומר הצעיר" בפרט זרקו לא רק את הדת היהודית והיו לחילונים סוציאליסטים "כופרים", אלא גם את השירה היהודית לגווניה בהגיעם לארץ, כיצד קרה כי טהרלב וכספי ששניהם בני קיבוצים, יגור וחניתה בהתאמה, ושניהם מזוהים הכי הרבה עם השירה הישראלית- החילונית על שלל גווניה מה להם ולשירים חסידיים או למלודיות יהודיות? איך הם הגיעו לכתוב ולהלחין שיר על הניגון החסידי ומקורותיו, לקשור אותו יפה יפה ולהפוך אותו לשיר ישראלי-עברי?

במאמר מרתק שפרסם יעקב מזור בקתדרה על מסעו של הניגון החסידי לתוך הזמר הישראלי (קתדרה, 115, תשס"ה ע"מ 95-128) הוא שומט את השטיח מתחת לטענה הראשונית למעלה ואולי זה גם יעזור לי לענות על השאלה שהצגתי. הוא כותב כי מרבית אנשי העלייה החלוצית, בעיקר השנייה אך גם השלישית, אשר אחראית על מפעל הקיבוצים והקבוצות, אכן יצאו מהעולם היהודי הישן במטרה לבנות "עולם חדש ומופלא", ללא דת וללא מסורת, אך כיוון שרובם היו יוצאי חסידויות ליבם לא נתן להם לנטוש את הניגון והריקוד החסידי (בניגוד לשירה באידיש שאותה נטשו כליל). חלקם אימץ את רוב הרפרטואר הדתי כלומר שירים ומלודיות חסידיות הושרו בקבוצות ובקיבוצים בהתלהבות חסידית ממש. חלק מהניגונים שאומצו היו ללא מלל והללו אומצו אפילו בקיבוצי השומר הצעיר ולעיתים אפילו נכתבו להם מילים "חלוציות". חלק מהניגונים היו עם המילים המקוריות שלהם ובחלק אומץ הניגון עם שינוי קל במילים כך לדוגמא הם שרו במקום "ברוך השם שבראנו לכבודו" "ברוך השם שבראנו חלוצים".

תופעות אחרות הדומות לעולם החסידי גם אומצו : סיפורים חסידיים אומצו או קיבלו משמעות חדשה, ביטויים חסידיים הומרו למשמעות חלוצים כגון דבקות, הריקוד החסידי עבר שינוי וההורה נרקדה בדבקות חסידית. התופעה המדהימה ביותר, לטעמי, היא התפתחותם של "אדמו'רים חילוניים" בקבוצות ובקיבוצים.

לכן אין זה מפתיע כי שני קיבוצניקים של הדור השני והשלישי יכירו מן הסתם ניגונים חסידיים "מבית אבא" וזה ישפיע על יצירתם. ואכן טהרלב עצמו חתום על הרבה יצירות "יהודיות" כגון "על כפיו יביא", "מלאך מסולם יעקב" ועוד וכמובן השיר הזה אך לא רק זאת הוא אף חתום על הרבה ספרים בנושא יהדות. כספי לעומתו מושפע בלחיניו הרבה עם המוסיקה הקלסית ומוסיקת עולם כגון ג'ז, מוסיקה עממית אירופית, רוק ופופ ועוד, וזה באמת השיר היחידי שמוכר לי בו הוא הוא מלחין מוסיקה יהודית אך הוא כנראה הכיר את הלחנים הללו כחבר קיבוץ לשעבר והשתמש במבנה שלהם בשיר הזה.

זו הבלדה של עוזבי קיבוץ.     

לנעילתו של הנושא אציין כאן שיר נוסף שעוסק באותו עניין והוא השיר "אני עושה לי נגינות" המילים של חיים חפר ז"ל, הלחן של דובי זלצר ושר יהורם גאון מתוך האלבום "אני ירושלמי" :

בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה

קרן

היום ט' באב שמציין את חורבן שני בית המקדש בירושלים ולא ניתן לעבור על יום זה בשתיקה בלי לכתוב עליו כמה מילים.

לפי המסורת קרו בט' באב עוד 5 אירועים היסטוריים נוספים המתקשרים לחורבן והרס: זה היום בו היה חטא המרגלים ונגזר על בני ישראל 40 שנה לנדוד במדבר, נחרבה העיר בית"ר במרד בר כוכבא אירוע שמציין את סוף המרד והרג מסיבי של יהודים על ידי הרומאים (בטבח שהוא שני בגודלו לאחר השואה), באותו היום כשנה לאחר חורבן העיר ביתר הרומאים חרשו את הר הבית, באותו יום בשנת 1290 גורשו יהודי אנגלייה ובט' באב 1492 גורשו יהודי ספרד אירוע טראומתי עד היום. בעת האחרונה קרו שני אירועים בתשעה באב: בערב ט' באב 1942 החל גירוש יהודי ורשה לטרבלינקה גירוש שהסתיים ביום הכיפורים, וביום זה החל פינוי היישובים מגוש קטיף וצפון השומרון.

בט' באב נוהגים לקרוא בערב בבתי הכנסת את מגילת איכה, המיוחסת לנביא ירמיהו- נביא הזעם והחורבן.

מצורפים כאן שני קריאות זאת האשכנזית וזו הספרדית בשני נוסחים (שימו לב כי הקריאה הספרדית השניה מזכיר במעט את קול המואזין)

ברצוני לעסוק בפוסט זה בביטוי "איכה" בפיוט בספרות ובמוסיקה אבל לפני כן סקירה קצרה על מגילת איכה בתנ"ך.

איכה במסורת:

מגילת איכה פותחת בביטוי " איכה ישבה בדד" מסקירה של הקונקורדנציה הביטוי איכה מופיע בשבעה עשר מקומות בתנ"ך. ניתן לחלק את המופעים הללו לשני הפירושים המובאים במילון אבן שושן שהמשותף לשני הפירושים היא האוריינטציה השלילית ושל מצב ביניים של פורענות ושל חורבן אישי ולאומי :

1. איך? כיצד? בתנ"ך זוהי המשמעות העיקרית וכאן לדוגמא ניתן למצוא את המופעים של מגילת איכה ולהוסיף לה את המשמעות של איך ה'.

2. איפה? היכן? ובמובן הזה ניתן להוסיף את המשמעות של איפה אתה, איכה. ככה לדוגמא בבראשית ג' ט' "ויאמר לו איכה" לאדם הראשון לפני גירושו מגן העדן. במהלך הזמן נעלמת המשמעות הזו של איכה כמעט לגמרי.

הביטוי איכה פותח את שלושה מחמשת הפרקים של המגילה (א, ב, ד) ובכל הפרקים הללו נוצרת תמונה של חורבן העיר, הסובלת תחת הרעב והמלחמה, ושל האסון הלאומי בקינה על העיר הריקה, העם הגולה מארצו, בית המקדש החרב, ההנהגה הרוחנית והפוליטית שנפוצה לכל רוח ולעג והשמחה לאיד של האויב ואומות העולם. כל זה על ידי שימוש בדרך של השוואה בין ימי תפארתה של העיר עם ימי חורבנה.

שני פרקים: פרק ג' ופרק ה' אינם פותחים בביטוי איכה והם שונים באוריינטציה שלהם האחד הוא ההשפעה האישית (בזו הכללית כמובן) של החורבן על המחבר ושאלה איך האל עולל זאת בפרק ג' ובפרק ה' כתפילה ופנייה אל ה' ובקשת גאולה ותשובה ונחמה. מעניין פה הפסוק "בנפשנו נביא לחמינו" שמוזכר גם בניגון "ונתנה תוקף" שאומרים אותו ביום הכיפורים.

מגילת איכה בפיוטי ספרד:

בתחילת ימי הביניים התחיל להתגבש מנהג של אמירת קינות בבוקר תשעה באב ומאוחר יותר אפילו בליל תשעה באב לאחר קריאת מגילת איכה והן חוברו בזיקה לשונית, הספרותית (בעיקר שימו בסדר אותיות הא' ב') ורעיונית אליה כמו בשימוש בביטוי איכה אבל הפעם בפירוש הראשון של המילון של איך או כיצד זה קרה לנו. מחבר רוב הקינות שהיום נאמרות משויכות לר' אלעזר הקליר פייטן בן המאה ה-8, שכתב את "ויקונן ירמיהו על יאשיהו", "איכה אצת באפך", "אֵיכָה תִּפְאַרְתִּי מֵרַאֲשׁוֹתַי", "איכה אשפתו פתוח כקבר" ו"איכה חבצלת השרון" כולן על בסיס הפרק הראשון של מגילת איכה ונאמרות ברוב הקהילות לאחר קריאת מגילת איכה ניתן לשמוע את הפיוט "איכה ישבה חבצלת השרון" כאן "באתר הפיוט והתפילה".

מעניין כאן השימוש בביטוי "חבצלת השרון" כדימוי לעם ישראל מתוך הפסוק "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" (שיר השירים ב', א'). חבצלת היא פרח שפורח דווקא שכל הצמחייה נובלת בין יולי ואוקטובר והפירוש הדתי המקובל מעיד על בני ישראל היושבים חבויים בין האומות בגלות אך פורחים בדברי תורה. יש פה סוג של הרמז לנבואת הנחמה "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר, וְצִיָּה; וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח, כַּחֲבַצָּלֶת.  פרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן–כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן-לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן; הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד-יְהוָה, הֲדַר אֱלֹהֵינוּ" (ישעיה לה, א-ב) . לא פלא כי משוררי התחייה לקחו מוטיב זה והשתמשו בו לתאר את בדידותם של היהודים בגולה ואת השאיפות הלאומיים של היהודים.

רוב הפיוטים שנכתבו לאחר ר' אלעזר הקליר היו פיוטים שנכתבו רובם אם לא כולם על נסיבות החיים של היהודים, גם בשירת החול וגם בשירת הקודש. בפיוטים שהיה בהם תחושת חורבן היו על רקע הפרעות של ימי הביניים (פרעות תתנ"ו בעקבות מסעי הצלב) וראשית העת החדשה (פרעות ת"ח-ת"ת של חמלינצקי באוקראינה) אך אין בהם שימוש באיכה ובפסוקיה. רק במאה ה-19 בעיקר לקראת סוף התקופה יש שינוי במגמה בעיקר אצל סופרי ומשוררי התחייה.

איכה בספרות ובשירה המודרנית:

ספרות העת החדשה' בעיקר זו של ראשית המאה ה- 19, נוטה לתאר את העולם של העיירות והערים היהודיות של מערב אירופה. חלק מהסופרים מתארים את הווי החיים הזה בלשון של נוסטלגיה וחלק בלשון לעג. מנדלי מוכר ספרים (1835-1917) היה אחד מהללו. בסיפור נשרפים הוא מתאר הווי של העיירה קבציאל לאחר שנשרפה בגלל רשלנות. הכל בה נספר למניין השריפה (כמו הספירה של היהודים למניין החורבן) והכל מתואר כביקורת על ההווי החיים של עוני, תנאי סניטציה ותעבורה קשים ועל סדרי העולם במילים קשות. דווקא ילד קטן שנרדם בחיקו של המחבר מעמל החיים והעוני מעורר בו רוך ואמפתיה אז הוא עובר שינוי ודווקא בוחר לתאר זאת דרך ציטוט ממגילת איכה הקשה. הוא מעיד שכאשר הוא הביט בפניו של הילד אז "ונשתפכה עלי נפשי" שזהו פסוק קשה ממגילת איכה ב' י"א-י"ב "כלו בדמעות עיני חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה לאמותם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחובות עיר בהשתפך נפשם אל חיק אמותיהם".   

דווקא בשירה המודרנית כמעט ואין אזכור לאיכה זוהי שירה שאומנם עוסקת בחורבן ובציפייה לגאולה אך היא, כאמור, בעיקר מזכירה את מוטיב השושנה משיר השירים, ושמוזכרת גם בשירתו של הקליר, היושבת ומחכה כפופה לגאולתה בלא מוטיבים "איכתיים" מובהקים. על המוטיב הזה לדוגמא בשירתו של אליקים צונזר ניתן לקרוא בשתי הרשימות הללו בבלוג "עונג שבת" כאן וכאן.

דווקא המשוררים שכותבים עם מוטיבים מובהקים וחזקים של איכה או קינה בשירה המודרנית הם משוררים היושבים בציון, חזו ב"תקומת העם והארץ" ואפילו זכו להיות אזרחי מדינת ישראל. שני המשוררים הללו, שאף לוקחים על עצמם את התפקיד של ירמיהו המודרני- כנביאי זעם, הם: אסתר ראב ואורי צבי גרינברג.

אסתר ראב (1884-1981) נחשבה כמשוררת הצברית הראשונה ולפיכך תמונות מנוף הארץ משתקפות משירתה. היא כתבה רבות על אפלוליות החיים המודרניים ועל השתלטותם על החיים אך רק בשיר אחת היא משתמשת במפורש בביטוי של "איכה" וזה בשיר "תל אביב" שנכתב בשנות ה-20 ויש בו מוטיב נבואי על תל אביב ההולכת ונבנית על חשבון הטבע.

תל אביב,

" איכה אבך ודמעה אין

הלך וטפף ברגלי מרי

על חול אדמתך –את.

לא גרן ולא זית,

ערוגות קלוקלות

תסחטי כאן

ואבני מלט

על חזך הרזה

ערביך עוד יזלפו מה

מיץ כוכבים או לחלוחית ים

אדבק עם ערב אל שולי גבעותיך

כחלפה צחיחה מיבבת"

(שירי אסתר ראב, , עמ' 15)

השיר שכמו שנאמר נכתב כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20 תל אביב מתוארת ככרך מודרני שמשתלט על ההווה ומחסל את העבר (מוטיב הקינה על הארץ הפשוטה) והוא ככרך מזויף מקום תורפה וקלונה של הארץ ולכן יש בו קינה על הנוף הבראשיתי של הארץ שאבד ומתכסה כולו בבטון ואספלט, על האוטנטיות שהולכת ואובדת, תחושות של ניכור בין האדם והנוף ואפרוריות של מלט ועקרות האדמה . יש פה תחושה אפוקליפטית משהו ולכן הוא גם מתחיל ב"איכה" עם כל המשמעות הדתית והלאומית שבו (חורבן הארץ ושיממון האדמה) . כמו שנאמר יש כאן גם מוטיב נבואי. הניכור בין האדם לאדמה מקביל גם לניכור שבין היהודי לבין האדמה לאחר אובדן הארץ בעקבות החורבן.  ההדבקות בארץ "אדבק עם ערב אל שולי גבעותיך" מהדהדת ומזכירה גם את שבועת הגולים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי".     

אורי צבי גרינברג (אצ"ג 1896-1981), נולד במשפחה חסידית ובשירתו ניכרת זיקתו לעולם היהודי ובפרט לעולם התנ"ך. אצ"ג מצטייר בשירה העברית כנביא זעם ופרענות , תוכחה, יגון וכמשורר של קינות מודרניות לאומיות ואישיות ממש כמו ירמיהו בשעתו. בקינות, שלו, שבאות בצורה של מסכתות, הוא עושה שימוש חופשי בשלוש מחמש המגילות: קהלת, איוב ואיכה. למרות שעיקר ההשפעה על אצ"ג באה מקהלת יש בחלק גדול משיריו תשתית מובהקת של איכה: מנהימות העיבור ("צנח אחי הגבר שראה עני בחייו") באימה גדולה וירח ("איכה בא אסון", "איכה תלך יומם שרופה") מסוד המנוצחים ("איכה זה נרד לגי עם החמה) הם רק דוגמאות מעטות לכך. בכל המקרים האוירה היא שחורה ומבשרת רעות, הנימה היא נימת אסון אם לנוכח השואה וחורבן אירופה ועם לנוכח מלחמת יום הכיפורים "וחורבן הבית השלישי". בחלק גדול מהשירים הביטוי איכה מתקצר לאיך אבל הנימה הקשה נשארת.  

מגילת איכה במוסיקה:

ואיך אפשר לסיים בלי להתייחס למגילת איכה במוסיקה היהודית הן זו הקלאסית והן זו העברית.

הראשון לאתייחס לו הוא לאונרד ברנשטיין (1918-1990), המוכר לרובינו מ"סיפור הפרברים", שנולד בלורנס מסצ'וסטס שבארצות הברית למשפחה אורתודוקסית, היה מלחין יהודי והשתמש רבות בדמויים מוסיקליים מן המקרא, קריאת התורה ומן התפילה. לעניינו היצירה המזוהה עם מגילת איכה היא הסימפוניה הראשונה שלו בשם "ירמיהו" שנכתבה בשנת 1942 ובוצעה לראשונה בשנת 1944. היצירה כתובה בצורת קינה והיא מספרת את תולדותיו של הנביא. בפרק ה-3 של היצירה ברנשטיין מתייחס למסורת כי ירמיהו כתב את מגילת איכה ומקדיש את הפרק למגילה. בפרק עצמו הזמרת שרה פסוקים רבים מאיכה בעברית. למטה תוכלו לשמוע את היצירה הפרק המדובר מתחיל בדקה 14 וחדי האוזן שביניכם יוכלו לשים לב לדמיון בין השיר לבין הקריאה של מגילת איכה שצירפתי למעלה.

ונסיים עם נעמי שמר ונחמה קטנה.

נעמי שמר (1930-2004) הייתה משוררת ופזמונאית מוכרת לכולנו. למרות שהיא לא באה מבית דתי או מסורתי ברבים משיריה יש זיקה ושימוש רב במוטיבים תנ"כיים ומסורתיים (מי שמעוניין להרחיב מוזמן לעיין בספר "מדרש נעמי"). בשיר המזוהה ביותר עם ירושלים בפזמוניה והמוכר לכולם, "ירושלים של זהב", יש שימוש רב במגילת איכה אם בציטוט ישיר כמו "איכה יבשו בורות המים" או עקיף " אשר בדד יושבת" ואפילו ציטוטים מירמיהו מחבר המגילה או מתהילים זו של שירת הגולים " אם אשכחך ירושלים".

אך בשיר יש יותר מציטוטים מהמגילה. מוטיב השיממון של העיר היושבת ריקה מיהודייה בשיר מקביל ומזכיר את התמונה המצטיירת במגילת איכה של העיר הריקה מהיהודים לאחר החורבן וכמובן נימת הקינה בשני המקומות.

אבל כמו שנעמי שמר מקוננת על העיר החרבה כך היא נביאת נחמה. בבית האחרון של השיר שנוסף לאחר מלחמת ששת הימים ירושלים שלמה שוב "חזרנו אל בורות המים" וכו' אך גם "שופר קורא בהר הבית". יש בביטוי הזה גם את התיאור פיזי של חיילי צה"ל בכותל והרב גורן שתוקע בשופר אך אי אפשר לנתק אותו מהמוטיב החוזר בנבואות הנחמה של ישעיהו על הגאולה "והיה ביום ההוא יתקע ובשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים" (כ"ז, י"ג).

"ובימים האלו הקשים" לו יהי שמטיב זה ,המקשר אתנו לנבואות הנחמה והגאולה של ירמיהו וישעיהו ינחם אותנו ונאמר:

"נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם דברו על לב ירושלים וקרא אליה כי מלאה צבאה כי נרצע עוונה" (ישעיהו מ', א').

קרן