תגית: תנ"ך במוסיקה

כתבה: קרן מטיאס ©   

בפוסט זה אני רוצה לדון בשלוש שירים הקשורים אחד לשני ומנהלים ביניהם דו שיח. דו שיח שכבר הרבה חוקרים עמדו עליו אבל אני רוצה לדון לא רק בדו שיח הגלוי בין השירים אלא בעיקר בדו שיח שהשירים הללו מנהלים עם ספר התנ"ך.

שיר ראשון שבו אדון הוא שיר עברי מהמאה ה-19 והוא בעצם הבסיס לשני השירים שיבואו. שם השיר הוא 'אויפֿן באַרג שטייט אַ בוים' וזהו תרגומו לעברית:

על אם הדרך עץ עומד

כפוף הוא ושחוי

נוסע יהודי לארץ ישראל

קדורני ובכוי.

אוי, ריבונו של העולם,

הבה נתפלל מנחה.

כשיהודים יסעו לארץ ישראל

רבה תהיה השמחה.

לחנו של השיר מזכיר מנגינה חסידית והוא מובא לפניכם מתוך הבלוג של דוד אסף שרים חבורת שהם והסולן אבא'לה פורמן מתוך האלבום "ציון תמתי" 2009:

לא הרבה ידוע על השיר הזה ומקורותיו (דוד אסף עסק בסוגייה הזו בבלוג שלו וכן על גילגלויו הרבים של השיר מי שמעוניין יכול לקרוא עליו כאן) אבל יש לשים לב למספר דברים. ראשית המילים "על אם הדרך עץ עומד" אנחנו עוד נחזור לעסוק בשורה הזו אבל לעת עתה המוטיב הוא של עץ עומד שחוח.

נושא השיר הוא הנסיעה לארץ ישראל אף על פי שהשיר מתרחש עדיין בגלות. שימו לב גם שאין מדובר בעלייה ציונית לארץ ישראל כלומר עלייה חלוצית אלא עלייה "לאומית" של היהודי הגלותי העולה לארץ וגם בנסיעה יחידנית.

בבית השני יש איזו שהיא אנחה אוי אלוהים אנחה מאוד גלותית- אידישאית ואז קריאה לתפילת מנחה. הקריאה הזו לתפילת מנחה מעוררת את הקשר התנ"כי של השיר ובו אני רוצה להתמקד יותר בהקשר הזה.

תפילת מנחה מתקשרת במסורת היהודית עם יצחק, הבן הנעקד, שם אומרת המסורת כי יצחק תיקן את תפילת מנחה לפי שכתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לעת ערב" (בראשית כ"ד, ס"ג) מכיוון שחכמים מפרשים פה את המילה ל"שוח" כשיחה הם מזהים פה שיצחק יוצא להתפלל כי "אין שיחה אלא תפילה". נקודה נוספת שעולה מן הפסוקים היא שהתפילה הזו תוקנה בעצם בגלות מחוץ לגבולות ארץ ישראל ואפשר להגיד שהיא התפילה ה"גלותית" ביותר מבין התפילות. סיפור המעשה אומר כי יצחק יוצא בעצם מארץ ישראל לבקר את אחיו ישמאל שגר באדום (אזור הנגב- דרום ים המלח של ימינו ולא נכלל בארץ ישראל המקראית) בדרכו חזרה הוא יוצא לשוח בשדה ואז הוא רואה רבקה המגיעה עם אליעזר. אם נוסיף, לסיום החלק הזה, לתבנית הזו את הסמבוליות של אדום אז נגלה כי אדום מתקשר ביהדות גם עם הנצרות (למי שזוכר בחנוכה הבית האחרון של "מעוז צור" מסתיים ב"דחה אדמון בצל צלמון") הגלות הארוכה והקשה ביותר של היהודים. יצחק בנו הנעקד של אברהם (ויש משמעות לעניין העקדה) יוצא לגלות של אדום ושם מתקן את תפילת מנחה.

השיר הקצר הזה, שהודפס בספר שירים ביידיש בראשית המאה העשרים, התגלגל רבות עד שנחת בשנת 1938 בצל שולחנו של איציק מאגנר ועליו הוא ביסס את שירו "אויפן וועג שטייט א בויים" (על הדרך עץ עומד) כאן בגירסא העברית שרה צילה דגן לפי תרגומה של נעמי שמר:

רבות נכתב על השיר ולחנו בספרים ובאתרים ואני אגע בהם בקצרה כי זה לא העניין שבו אני רוצה לגעת. מי שמעוניין לקרוא בהרחבה על הנושא יכול לעיין ברשימה של דוד אסף שקישרתי למעלה וכן בחלקו השני של אותה הרשימה כאן על מגוון תרגומיו ולחניו אפילו הלא מוכרים שבהם וכמובן השפעותיו על השירה העברית בארץ בחלקו השלישי של אותה רשימה.   

השיר מתאר דו שיח בין אב לבנה במתכונת ידועה של שירי ערש ביידיש. יש פה בשיר שני מישורים הפרטי והלאומי. הפרטי דו שיח של אם דאגנית (אם פולנייה) והקצת כובלת לבנה הרוצה לפרוח יחד עם כל הציפורים (הרצליה רז, מעגלי קריאה 6, 1976, עמוד 23). מוטיב שני של השיר הוא המוטיב הלאומי וכאן גם מתחילים לגעת במוטיב התנכ"י שבשיר.

"על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח". ראשית אני רוצה לשאול מיהו או מהו העץ הזה? עצים בשירה העממית, הדתית והמודרנית הם רבים אך אם נלך לקו התנ"כי שבשיר פירוש ראשון לחידת העץ הוא אלגוריה על הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג' יח) . ולכן העץ הזה הוא עץ התורה או השכינה (שימו לב שיש כאן משחק נוסף גם עם השיר "לבדי" של ביאליק שהרבה חוקרים כבר הראו שיש נקודות משיקות ביניהם כולל מוטיב הציפור). בפירוש הזה הזה "דרי קיין מזרח", אם נצטט את המקור ביידיש, שלושה מהציפורים, (משל ליהודים גם במסורת היהודית וגם בשירים עבריים מודרניים) עפות מזרחה כאשר במזרח ישנו הקומוניזם ורוסיה, שלושה למערב שם נמצאת אירופה המערבית ואמריקה שם נמצא הקידמה והקפיטליזם, והשאר עפות דרומה שבדרום נמצאת ארץ ישראל והציונות. שלוש המגמות או הבחירות שעומדות בפני היהודי שרוצה לצאת ולברוח בימי של מאגנר. על רקע זה, כאשר נוסיף לו את השיר של ביאליק, גם הוא הילד רוצה להפוך לציפור אך הפעם לעוף לעץ ולארח לו, לזוועתה של האם, לחברה בלילות החורף. בסוגריים יש כאן נקודה מעניינת בתרגום של נעמי שמר היא הופכת את הסדר ואצלה הציפורים עפות קודם לדרום (ארץ ישראל) ואחר כך לכל שאר המקומות דבר שמעיד על האוריינטציה הלאומית- ציונית שלה.

לפרוש שני אני רוצה להיעזר בתמונות/ גלויות מארץ ישראל שהגיעו לאירופה החל מהמאה ה-19 עם התפתחותם של טכנולוגיות שונות כמו צילום והפיכתה של הארץ למרכז צליינות ועלייה לרגל של יהודים ושאינם יהודים שהובילו להתפתחותה ההדרגתית של הארץ. בין התמונות הרבות שהגיעו לאירופה הגיע התמונה הזו של קבר רחל אשר בבית לחם:  

כמו שניתן לראות קבר רחל עומד בדד שעל ידו עץ זית עתיק ש"צמרתו תשוח" כמאמר השיר. וכאן האלגוריה היא לכמה סיפורי מקרא.

כידוע לרבים רחל לא נקברה ביחד עם כל האימהות בחברון אלא נקברה בצד הדרך לאפרתה היא בית לחם. בשונה מהאתר היום עד ל-67 היה האתר נטוש ועזוב ותנועת המבקרים בו היתה דלילה. על הבסיס הזה אפשר לבנות את הבניין הרעיוני-מקראי מאחורי השיר הזה, השיר הקודם והשיר האחרון שבו נעסוק.

נחזור לשאלה על איזה עץ  מדובר בשיר? על סמך הסברה כי העץ הוא העץ שעל יד קברה של רחל ניתן להבין את כלל מערכת הרמזים המקראיים שבשיר והברור שבהם הוא האזכור למותה של רחל על אם הדרך אחרי שילדה את בנימין וקבורתה לבדה. מכאן גם אפשר להסיק את זהותה של האם בשיר. בבית השני אומר הילד לאימו "אל תבכי אימי חבל על מאור עיניך". משפט זה רומז על פסוק אחר במקרא. כאשר התורה מציגה את הבנות של לבן רחל מזוהה ביופיה או כמו שאומר הפסוק בספר בראשית "ורחל יפת מראה" אך לאה מזוהה דרך עיניה "ועיני לאה רכות" (כ"ט, יז). חז"ל אומרים במקום עיני לאה רכות שהיתה בוכה כיוון שידעה שהיא צריכה להתחתן עם עשיו. סיפור האחיות ממשיך שיעקב אוהב את רחל שהאל סגר רחמה ולאה בסופו של דבר מתחתנת (במרמה) גם היא עם יעקב ונולדים לה שישה בנים ואחד מהם הוא יהודה (שממנו יצא שבט יהודה וממנו בעצם נגזרת המילה "יהודי"). 

הסיפור המקראי ממשיך להתגלגל דרך חלומות יוסף ומכירתו של יוסף וחדי ההבחנה יגלו שהאחים בעצם רוצים להרוג את יוסף ורק יהודה מגן עליו ואומר לאחים שלא נהרוג אותו אלא נשים אותו בבור שמטרתו הנסתרת היא שהוא רוצה להוציא אותו ולהציל אותו. תוכנית אותה מסכל ראובן שמנצל את היעדרותו של יהודה למכור אותו לישמאלים ובעצם מתחיל את סיפור הירידה ושיעבוד מצרים.

המוטיב של יהודה כמגן בניה של רחל (יוסף ובנימין) ממשיך בסיפור ירידת האחים למצרים ופגישתם עם יוסף שגדל והיה נגיד גדול שם. סיפור ירידת האחים למצרים מתרחש בשנות הרעב הגדול במצרים וארץ ישראל. האחים מלבד בנימין יורדים למצרים לשבור אוכל ובמפגש הראשון מאשים אותם יוסף בריגול ולהוכיח את אמינותם מבקש מהם להביא את אחיהם בנימין תוך כדי שהוא אוסר את שמעון כערבון נותן להם את האוכל ומשחרר אותם. בפעם השנייה שהאחים רוצים לרדת למצרים יעקב מסרב לשחרר את בנימין (הבן שנותר לו מרחל) ראובן ערב לבנימין אומר לו שאם הוא לא חוזר יעקב יכול להרוג את שני בניו (כתשלום כנראה אחד על יוסף ןאחד על בנימין) יעקב מסרב והם לא יורדים למצרים. בתום האוכל הם רוצים לרדת שוב ויעקב שוב פעם מסרב, הפעם יהודה לוקח פיקוד ואומר ליעקב "…אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים…" בשלב הזה יעקב נעתר לבקשה והם יורדים שוב למצרים כשבסופו של דבר הם גם נשארים שם וההמשך ידוע.

ביטוי הערבות הזה של יהודה על בנימין ממשיך להתקיים עד בעצם ימינו. מספיק לראות את מפת השבטים ואת מפת חלוקת הממלכות כדי לראות ששני השבטים הולכים יחדיו בערבות הדדית. למעשה המפה מגלה כי קבר רחל נמצא בנחלתו של שבט יהודה והוא למעשה שומרו של הקבר. גם בשורת הגולים מיהודה הלכו לבבל יחד עם יהודה שבטי בנימין, חלק מלוי ושמעון.

העץ הבודד על קברה של רחל ומצעד הגולים מוביל אותנו בדרך למקום השני ובאחרון בו מופיע בעצם רחל בתנ"ך וזוהי נבואת הנחמה של ירמיהו (פרק ל"א, י"ד): "כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל בָּנֶ֑יהָ מֵֽאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ". הפסוק הזה מסמל יותר מהכל את הגלות ואת הבנים היוצאים לגלות ובדרכם עוברים על הקברה של רחל שקולה עולה בבכי על מר גורלם. גם כאן ניתן לראות את הערבות ההדדית בין בניה של רחל לבניה של לאה. רחל בוכה על כולם: בני בנימין ובני יהודה כאחד ואת כולם מכנה הכתוב "בניה".  

אם נסגור את המעגל ונחזור לשיר נגלה כי השיר הוא מעין פרפרזה לפסוק הזה. הציפורים העוזבות את העץ מייצגות את היהודים שגלו למזרח בין נהרות פרת וחידקל, שם ישבו וזכרו את ציון; למערב שם ישבו בין האודר והדנייפר וביכו על מר גורלם; ולדרום שם ישבו בסוף מערב אפריקה וליבם היה במזרח. והילד איציק-יהודה שלנו (ואולי בשם איציק יצחק שוב יש כאן גם אזכור קל לעקדת יצחק-גלות) מבקש לשווא מאימו (לאה) רשות לחזור, לעלות, לשמור ולנחם את העץ שכאן זיהינו אותו עם קברה של רחל, האם של בנימין, האח עליו הוא אמור לשמור ולהגן.  

אם בשירו של מאגנר ארץ ישראל היא חלק מבחירה בין שלוש אופציות או לפי פירושנו שירת הגלות (למעשה השיר נקשר בקשר עמוק עם החורבן העולם היהודי בשואה) בשיר השלישי שבו אעסוק האופציה היחידה היא ארץ ישראל והמסע של הציפורים הוא רק דרומה כשבדרך אליה ממוקם השיר.  

השיר הוא כמובן "על אם הדרך" של נתן אלתרמן, שנכתב במהלך ימי ההעפלה שלאחר השואה ובו היפוכים ופולמוסים רבים עם שירו של מאגנר ובעיקר עם ספר התנ"ך.

כאן הבאתי אותו בלחנה של נעמי שמר שרים חברי להקת חיל הים, הסולנית היא חיה ארד והביצוע משנת 1972:

לפני שאפנה לדון במוטיבים התנכיים בשיר והם רבים שימו לב לכמה מוטיבים כלליים בשיר. ראשית, שוב פעם אנחנו חוזרים לנושא העלייה לארץ כמו בשיר הראשון, העממי יותר. זה מעיין מכתב תשובה לשיר ההוא שם "כשיהודים יעלו לארץ ישראל רבה תהיה שמחה" ופה אלתרמן מתאר את סצינת העלייה אך בניגוד לנאמר בשיר העם גם כאן השמחה לא רבה. זהו בעצם תיאור הגלות שממנו יצאנו אך מסעינו לא תם. בעצם "שירת הגולים" המפוכחים.

שנית, נתן אלתרמן, כך שמו לב חוקרים רבים כגון זיוה שמיר, משתמש גם הוא במוטיב השיחה של מאנגר. אך בנוסף הוא גם משתמש במוטיב ידוע של שירי ה"ערש" ביידיש ובו האם מנסה להרדים את בנה אך מספרת לו את המציאות ולא משהו חלומי ומדומיין המתאים לשיר ערש קלאסי כגון עזיבת האב לאמריקה, יחסי עניים עשירים וכו'. כאן בשיר "נום נומה בן" אך "הסער על המים" והסיפור הוא על "שוט החד" ועל הסבא שנושא תפילה ליד העץ והאב הנעקד ועל הספינה הנאבקת במים הגועשים המבקשים לשבר את הספינה. בעצם ההיסטוריה של עם ישראל.

מוטיב אחרון, אותו העלתה הרצליה רז, באותו מאמר ב"מעגלי קריאה" שם היא מציינת כי הילד בשיר מדומה לתורן הספינה העשוי מהעץ הנכרת שהיה במקור עמוד תפילה ומזבח. אך אם נמשיך את הקו שלה באותה נשימה אנחנו נזכרים בשיר אחר של אלתרמן ובו, הילד הזה, שנמשל לתורן, עמוד תפילה ומזבח כנראה הפך בסופו של דבר לנער שעולה על המזבח כחלק מהצמד של "מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים".

אחרי שהבאתי את המוטיבים הכלליים יותר נתחיל לבחון את המוטיבים התנכיים שבשיר. כאן ברצוני להיעזר בפרק מספרה של זיווה שמיר "רוצי נוצה: אלתרמן בעקבות אירועי הזמן" עמודים  240-246 ניתן גם לקרוא אותו כאן בגרסתו אלקטרונית.

השיר של אלתרמן מדמה את יציאת מצריים בגרסתו המודרנית. כבר ציינתי בפוסטים קודמים שגלות מצרים בתפיסה היהודית היא תבנית כל הגלויות וגאולת מצרים היא תבנית לכל הגאולות. השיר של אלתרמן בעצם משחק קצת על הרעיון הזה.  

נתחיל בשורה הראשונה "על אם הדרך עץ עמד" כאן במקום "על הדרך" של מאגנר יש לנו חזרה על הביטוי בשיר המקורי. הביטוי הזה בהקשרו התנ"כי מופיע רק פעם אחת ואף הוא בהקשר של חורבן. בספר יחזקאל כ"א, כד: "כי עמד מלך בבל אל אם הדרך בראש שני הדרכים… בימינו היה הקסם ירושלים לשום כרים לפתוח פה ברצח להרים קול…". מלך בבל עומד על אם הדרך להחריב את ירושלים ולגלות את עמה. אלתרמן רומז כאן על החורבן של השואה. אגב באופן כללי הדרך בתנ"ך מאוד מסוכנת כל לדוגמא כאשר בלעם יוצא לקלל את בני ישראל לפי בקשת בלק מלאך ה' "ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו" (במדבר כ"ב, כ"ג). שוב פורענות עומדת בפתח.

 אך אם נחזור לעולם המושגים שבנינו בשירו של מאגנר, הביטוי הזה מחזיר אותנו בחזרה לרחל אימנו שמקום קבורתה הוא על אם הדרך אפרתה ושוב פעם הפסוק מנבואת הנחמה של ירמיהו שציטטנו אותה קודם בהקשר של חורבן עולה: "כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶ֑יהָ מֵֽאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ". אך אצל אלתרמן המשחק הוא לא עם חלקו הראשון של הפסוק אלא אם המשכו: "לכן כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם ויש שכר לאחריתך ושבו מארץ אויב". הפעם אנחנו עוברים לסצנה של גאולת העם ולצו אותו מטיל אלתרמן על הבן לעלות ארצה ולנתק את מעגל הקסמים של הגורל היהודי.

בסצנה הזו בשיר חוזרים, כאמור, מוטיבים של יציאת מצרים. ראשית השיר ממוקם אחרי השואה שהרגה שליש מהעם היהודי, כך גם בתנ"ך בני ישראל יוצאים אחרי מכות מצרים שגם שם על פי המסורת, על סמך הכתוב "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות י"ג, י"ז), רק אחד מתוך חמישה יצאו השאר מתו במכת חושך.

לעניין המכות, במאמר מוסגר, זיווה שמיר מעלה את אזכורו של מטה אהרון בשיר. לדעתה השורה "אין ציץ ואין תפוח" מתייחס לשליחויות הראשונות של משה ואהרון לפרעה בו מטה אהרון הופך לתנינים ופרחים ושקדים. שמיר שגתה כאן בציטוט המקור. אכן יש פה אזכור תנ"כי ואכן מטה אהרון מתהפך . אבל בספור המקראי של יציאת מצרים הוא נהפך לתנין, והוא אכן אחראי לכמה ממכות מצרים אך הפיכת מטה אהרון לציץ ושקד נאמרת בסיפור אחר של מחלוקת קורח ועדתו שם נאמר:  "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים." (במדבר י"ז, כ"ג). יש פה רמיזה כי אין כאן נס בגאולה הזו אלא רק יד האדם מעורבת כאן.

שלושה אזכורים יש למסע הספינה בשיר בהתחלה, באמצע ובסוף השיר. התמונה הראשונה שנוצרת לנו היא כי אוניית המעפילים מפלסת את דרכה על הים הסוער (ליל סער על המים) בסצנה המזכירה במעט את נס קריעת ים סוף שגם בנס זה המים היו סוערים "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" (שמות י"ד, כ"א). ובהמשך ישיר לדימוי הזה הספינה בסוף השיר "בוקעת מים" ובהמשך הפסוק שציטטתי "וישם את הים לחרבה ויבקעו המים". אך בניגוד לסצנה המקראית כאן המים לא הופכים לחרבה ובני ישראל לא עוברים בתוכו והמים להם לא "חומה מימינם ומשמאלם" אלא הספינה "נוטה מזעף רוח", "כורעה נושקת מים" ו"כורעת הספינה על צד עולה שלופת ציפורן". ושוב הפעם אלתרמן מדגיש כי נס קריעת הים צריך להתקיים לא מפי האל אלא בני ישראל צריכים לקיים אותו.

באמצע השיר בין שני תיאורי הגלות שבאים לפני ואחרי מופיעה עוד תמונה של הספינה הפעם הספינה כורעה על צד וכורעה נושקת מים יש פה דימוי של כריעה של מצד אחד תפילה וזה המוטיב התפילה שממשיך מהתמונה הקודמת מן הצד השני השורש לכרוע משמש גם מוטיב של כריעה ללדת. כאן השיוך הוא דווקא למוטיב של העץ העומד על אם הדרך כלומר רחל שכרעה ללדת על אם הדרך ושמה גם נפטרה. יציאת מצרים במובן הזה הוא לידת האומה שנשתמרה במסורת היהודית. כריעת הספינה, כמו שאומרת זיווה שמיר, נקשרת לנו כאן כלידתו המחודשת של העם.

בהמשך מוזכר גם מתן תורה (הסיבה הרשמית ליציאה ממצרים "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" שמות ה', א') בביטויים כגון "עץ קינן" "ובד הוא לא הניע". שני הביטויים המזכירים את מדרש חז"ל על מעמד הר סיני משמות רבה, פרשה כ"ט, ט':  "אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, ציפור לא צייץ , עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש – ויצא הקול: אנוכי ה' אלוהיך". אגב על מדרש זה בנוי השיר "כשקיבלו את התורה" של לאה נאור:

בין שלושת האזכורים הללו של יציאת מצריים מסופר סיפור הגלות. כאן המוטיב של יציאת מצריים משתנה והדימויים השולטים כאן הם עקדת יצחק וכמובן תפילה או יותר נכון תפילת האבות. ראוי לציין כאן כי הסיפור אותו מספר אלתרמן מזכיר במקצת סיפור חסידי על הבעל שם טוב המחפש את שכנו בעולם הבא שמי שמעוניין לקרוא אתו במלואו הבאתי אותו כאן .

 המוטיבים של העקדה והתפילה מלווים את השיר בבתים הבאים: "וצל ערבית" "כבש בו ראש אבי אמך פניו לירושלים" כאן מוזכרת ברמז תפילת מנחה וכמובן היא גם מוזכרת בגלוי במשפט הבא ובבית השישי שם כתוב: צנח אביך ארצה דום, לעת מנחה, עם ערב" תפילה שאותה כאמור תיקן יצחק. העקדה מוזכרת בבית הבא "נקשר עקוד בחבל" מעיין וריאציה לפסוק "ויעקוד את יצחק בנו" (בראשית כ"ב, ט'). כאשר כאן אלתרמן הופך את התפקידים הנעקד הוא לא הבן יצחק אלא האב אברהם והעקדה לא נעצרת על ידי המלאך אלא מושלמת. עקדת יצחק מוזכרת גם בבית השמיני: "צנח ממזבחו לאט, פניו לירושלים", שוב רמז לתפילה. מכאן יש הצצה קלה לפרשה נוספת המזכירה קורבן, שני אזכורים לפרשת קין והבל:  "וחם תימר ההבל" ו"השוט החד מחרב".

כאן גם ראוי לציין שלא כמו בשיר של מאגנר, שם העץ הוא רקע לדו שיח המתואר בשיר, אצל אלתרמן העץ הוא דינמי. למרות שבהתחלה הוא פסיבי הסב בא להתפלל אליו (רמז אולי לעולים בכל הדורות להתפלל אצל קברי אבות וגם אצל רחל אמנו) האב נעקד נעקד עליו אך בדור הילד העץ דינאמי הוא נכרת (מאדמת הגולה) והופך לתורן, עמוד תפילה ומזבח ומועבר בעצם להינטע סופית באדמת הארץ.

בסוף השיר מובא שוב הביטוי "על אם הדרך עץ עמד ולא יפול אפיים". זיוה שמיר מעלה את הסברה כי הביטוי הזה מגיע מהפסוק מספר משלי כ"ד, טו: "כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה". סברה זו טובה אך למיטב הבנתי צריך להתייחס לביטוי באופן מילולי ובעיקר בהקשרו למוטיבים של עקידת יצחק והתפילה המלווים את השיר. כמו שכבר אמרנו מוטיב העקדה המתהפכת של האב ולא של הבן מחזירה אותנו לתפילת האב, אברהם, שלפי המסורת תיקן את תפילת שחרית. בנוסח תפילת שחרית של כלל העדות ישנו חלק הנאמר בסוף התפילה הנקרא "תחנון" אותו אומרים בנפילת אפיים, מתכופפים על השולחן על יד ימין, אחד מהחלקים של תפילת "התחנון" נקראת "נפילת אפיים" כאשר בניגוד לרוב חלקי ה"תחנון" שם אומרים וידויים על חטאים ובקשות מחילת עוונות בחלק הזה מבקשים בקשות על גאולת הארץ גאולת עם ישראל וכו' וזהו הנוסח המלא של התפילה  . אגב עם אנחנו ממשיכים את הקו הזה אברהם אבינו הוא הראשון שמוזכר אצלו הביטו של נפילת אפיים בהקשר של תפילה והודיה כגון "וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר" (בראשית, י"ז ג') ו"ַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד…" (בראשית, י"ז י"ז). אלתרמן מתכוון כאן לדעתי לכך שבאופן מילולי לא נצטרך לומר יותר את החלק של "נפילת אפיים" בתפילה כי מסע הייסורים של האומה יסתיים עם סיום הגלות וכמובן עם כינונה של מדינה יהודית שתקום.

 בסופו של דבר ניתן לשאול מה הקשר בין שלושת המוטיבים הללו: עקידת יצחק, תפילה וגאולה ורחל אימנו ששלושת השירים משחקים עליו? התשובה לכך היא פשוטה ואף היא עולה מהמסורת היהודית. שלושת המוטיבים הללו הם מוטיבים שחוזרים בראש השנה. ההפטרות שקוראים ביומיים הללו מסיימות בעצם מסע של 7 שבתות המתחילות בשבת שלאחר ט' באב בהם ההפטרה הנקראת בבית הכנסת הן נבואות נחמה על החורבן ונבואה על הגאולה העתידה לבוא. ביום הראשון קריאת התורה היא סיפור הולדת יצחק כאשר תפילת חנה (תפילת הלחש הראשונה) והולדת שמואל היא ההפטרה. ביום השני של ראש השנה הקריאה היא עקדת יצחק וההפטרה היא מתוך ספר ירמיהו פרק ל"א שעוסק בגאולת ישראל, העלייה לארץ ובו שזורים הפסוקים של "קול ברמה" שציטטתי למעלה. מי שמעוניין לקרוא את הפרק המלא יכול לקרוא אותו כאן מתוך מחזור התפילה של ראש השנה.

ולסיום, כי לא ניתן בלי, שיר נוסף המשחק עם הפסוקים בספר ירמיהו. זהו שיר שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים על ידי שמוליק רוזן הולחן על ידי אפי נצר ובוצע אף הוא על ידי להקת חיל הים עם הסולנית רבקה זוהר (מאוחר יותר בוצע גם על ידי אריק לביא) . השיר נקרא "שוב לא נלך":

אכן חזרו הבנים, הרחיבו את הקבר וחיזקו אותו, השביל נסלל והורחב והעץ, העץ אכן נכרת אך הוא לא נעשה תורן אלא נהיה חלק מהמבנה המבוצר המקיף כיום את מבנה הקבר.

קרן